ב – 17.3.47, נותקה יחיעם כליל וחדלו להגיע שיירות האספקה.
הוחלט על הוצאת שיירה משוריינת, בפיקודו של בן עמי פכטר, מפקד המרחב, שהגיע עם אנשיו מחיפה ועם תגבורת של חיילים ולוחמים נוספים מגדוד 21 של חטיבת כרמלי הכוחות וכלי הרכב רוכזו בשבי ציון.

בשבת בבוקר קיבל בן עמי פכטר, הודעה מהש"י (שיירות הידיעות של ההגנה) על מחסומי דרכים ומארב ערבי גדול המתארגן באזור הכפר הערבי אל-כבריתה (היום כברי). למרות הסיכון הרב, החליט בן עמי, שהיה מודע למצבם הנואש של מגני יחיעם, לשלוח את השיירה כמתוכנן. בצהריים יצאה מנהריה השיירה, שמנתה שבעה כלי רכב וכ- 90 לוחמים, בדרכה ליחיעם. ראשיתה של הדרך, המתפתלת בין אדמות הכפרים הערביים שבאזור, עברה ללא כל אירועים מיוחדים, אך ככל שהתקרבה השיירה לאל-כבריתה, גברה המתיחות בכלי הרכב. כחצי שעה אחרי יציאת השיירה מנהריה, בסמוך לבית הקברות של הכפר הערבי אל-כבריתה, נתקלה השיירה במחסום אבנים על הכביש ולידו במארב של כפריים ערבים מהאזור וכוחות של צבא ההצלה של קאוקג'י, בפיקודו של אדיב שישקלי (לימים נשיא סוריה). מפקד השיירה, איתן זייץ, שנסע בראש השיירה במשוריין בעל מנגנון לפריצת מחסומים (כעין כף גדולה הממוקמת בקדמת הרכב), נתן הוראה לפרוץ את המחסום. המשוריין פורץ המחסומים עבר את המחסום הראשון והשני. במחסום השלישי הצליח כדור של צלף ערבי לחדור מבעד חלונות המשוריין ולפגוע באיתן זייץ שנהרג במקום. המשוריין המשיך בדרכו, עבר עוד שלושה מחסומים והצליח להגיע לקיבוץ יחיעם, משם דווח בקשר: "המשוריין הראשון בשיירה הגיע ... המפקד איתן הרוג. כל האחרים פצועים. השיירה מותקפת לפני אל-כברי. הרכב השני חוסם את הדרך בפני השיירה. הקרב נמשך. אין לנו יותר ידיעות".

 

ברכב השני, טנדר משוריין, נהג המג"ד בן עמי פכטר. ליד בית הקברות והמאפייה של הכפר הוא נתקל במכת אש והרכב התהפך וחסם את הדרך בפני שאר הרכבים. האנשים ניסו לצאת מהרכב ולהתבצר במבנה המאפייה, אך הערבים איתרו אותם וכולם, פרט לאחד הלוחמים שהצליח להסתתר בין שיחי הצבר, נהרגו בקרב.

בשתי המשאיות הבאות היו נהג ולוחם, ואילו ברכב החמישי, המשוריין, היו 24 אנשים, חמישה מהם לוחמים והשאר חברי יחיעם שחזרו לקיבוץ. עם התחלת ההתקפה הם השיבו אש ואספו אליהם את הפצועים מהרכבים שלפניהם ואחריהם. כאשר גילו שהדרך חסומה הם החליטו, בהתייעצות עם מפקד הכוח שבאוטובוס האחרון, לנסות להסתובב ולחזור לנהריה להזעיק עזרה. בדרך נתקל המשוריין במחסום אבנים והתהפך. רוב אנשיו נהרגו בחילופי היריות עם הכוחות הערביים, ורק שמונה הצליחו להסתתר בוואדי הסמוך ולהגיע עם ערב לנהריה.

 

הרכב האחרון בשיירה היה אוטובוס משוריין ובו 39 מלוחמי חטיבת כרמלי, בפיקודו של המ"מ משה שיינרמן. כאשר נעצר האוטובוס התארגנו הלוחמים להגנה היקפית אל מול מאות הערבים שהקיפו אותו. מספר עמיקם כספי, אחד מלוחמי האוטובוס: "ניסינו לצאת החוצה. הפתח בקרקעית חסום. פתחנו את הדלת הקדמית השלושה שקפצו נהרגו מיד, הבנו שקפיצה החוצה היא מוות בטוח. החלטנו להתארגן בתוך האוטובוס. הערבים בחוץ כבר במרחק חמישה מ' בלבד. עצרנו אותם ביריות מכלי הנשק שלנו. את המשאיות שלפנינו הם שרפו. האש השתוללה והעשן הכביד. באוטובוס כל הלוחמים פצועים. מצבם מחמיר. חובשים כבר אין ... רק שלושה מסוגלים עוד להילחם ... החשכה ירדה, מישהו הציע שנפוצץ את עצמנו. לא הסכמתי. אסור לאבד את התקווה. הערבים מקיפים את האוטובוס ומשליכים לפתחו רימוני יד. את הראשונים הצלחנו לתפוס ולהעיף החוצה חזרה. אך הרימון השישי מתפוצץ בפנים. כולנו נפצענו שוב ... הערבים עלו על הרכב, ירינו בהם. האש השתתקה והם ניסו לפתות אותנו לצאת. משלא הסכמנו הם הדליקו אש כדי לשרוף אותנו ... "

במשך תשע שעות נלחמו אנשי האוטובוס בכוחות ערביים שעלו עליהם במספרם. בסופו של הקרב הצליחו רק ארבעה מלוחמי האוטובוס להינצל. שאר הלוחמים נהרגו.

למחרת בבוקר, התבררו ממדי האסון - 47 לוחמים ואנשי קיבוץ יחיעם, מתוך 90 אנשי השיירה, נהרגו בקרב.

מאותו יום היה הקיבוץ נתון במצור מוחלט.